זיכרונות ילדות. מהעבר להווה. מפירוד לחיבור. אני מניחה שבדרך כלל יש לכל אחד זיכרונות ילדות. ילדות היא תקופה של תמימות, צמיחה, למידה, גדילה. ילדות זו תקופה שאמורה להיות מלאה בשמחה, כשאתה מוקף בחום, אהבה, בטחון. יש תמונת ילדות באלבום שבה אני מביטה לעבר המצלמה, מחזיקה עוגה, על העוגה כתוב מזל טוב 12 והרבה עצב בעיניים. עיניים של ילדה, גיל 12 תקופה של בת מצווה. אין חיוך, אין שמחה. הרבה בדידות ועצב. גם כשאנו מוקפים במשפחה, הורים, אחים ואחיות, תלוי מה טיב הקשר בין כולם. אתה יכול להרגיש בודד גם כשאתה מוקף בהרבה אנשים. עוד קצת זיכרונות ילדות, חברה פה, חברה שם, אף פעם לא הרגשתי חברות אמיתית מהי. האם יש חברות אמיתית? ותוך כדי כתיבה, כאשר רוב הילדות לא שמורה בזיכרון, עולות עכשיו חוויות ותמונות מהעבר. ספרי קריאה, ספרים על צדק ואמת, חיפוש אחר האמת. מתברר שכל חיי חיפשתי אחר האמת.
ומתברר שיש אמת, שיש חברות אמיתית, שיש קשרים כאלה שמביאים לביטחון, רוגע ושלווה. במקום בו משאירים את האגו בצד, מקשיבים באמת לאחר, דואגים לאחר, מעבירים את הפוקוס מאני לאחר, מקבלים המון. וממקום שחשבתי שאין לי זיכרונות ילדות, אני מבינה כעת שכל הילדות כיוונה אותי למקום בו אני נמצאת כיום, למקום של האמת, של השקט והרוגע. מקום בו מקבלים אותי כמו שאני, בלי לזייף ובלי להעמיד פנים. הסביבה בה אנו גדלים, היא חומר הדשן ממנו אנו ניזונים, גדלים וצומחים. כמו שממליץ הבלוג https://www.michaellaitman.com/he/ חשוב שנהיה בסביבה תומכת, דואגת, אוהבת, מכילה. חשוב שנעצב סביבה כזו, בה אנו דואגים לאחר, מבקשים את טובתו ולא רק רצים אחרי הדחפים והרצונות שלנו. במקום לרוץ אחרי עוד מטרה ועוד מטרה, עוד הישג ועוד הישג, עוד בילוי, עוד טיסה לחו"ל, עוד מירדף אחרי הכלום. נניח לכל המירוץ אחרי הכלום ונשים לב לאחר, לזה שלידי, לסביבה שלי, לאנשים שמקיפים אותי. העבר הביא אותי להווה, ההווה חובק לתוכו את האחר. מהרגשת הפירוד הגעתי להרגשת חיבור לאחר. ואהבת לרעך כמוך. זה אפשרי זה בידנו. זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו.