לא זכורים לי פרטים רבים על אבא שלי. הוא נפטר מן העולם הזה עוד בהיותי ילדה. היה שתקן ומסוגר מאד מטבעו ועוד הרבה יותר לאחר שכל משפחתו הגרעינית ואשתו האהובה נספו בשואה, והוא, ניצול יחיד, כואב וכועס את עצם היותו. הייתי בתו הראשונה בעת זקנתו.
אבא לא היה יהודי שומר מצוות או מסורת. בתקיפות נדחה מכל אלו במיוחד אחרי האובדן הנורא. גם לפני האובדן התרחק מהם אף שהיה נצר למשפחה מרובה מאד בילדים, שבעה עשר במספר, ולאב נוקשה וחרדי. מהמעט שדיבר ניתן היה להבין שאמו הייתה עיוורת, גיששה את דרכה בעלטה אל ילדיה הרבים כמו אל אינספור כפתוריה שבחנות הדיסקית הקטנה, ממנה ראתה המשפחה את המעט שבמעט להכרחיות, רק כדי לשרוד.
את שמותיהם של בני משפחתו לא אדע. אלא שהשמות מתחלפים, גם הגופים, אבל המהות הפנימית שהביא משם, אף שמבלי יודעין ובהכחשה גמורה, עדיין נשארת. הלב היהודי השבור שיש עמו כאב גדול וגם עדינות נפש וכיסופים לאהבה. הרגשתי אז, והיום אני יודעת, שמהות זו היא לב לבו של העם היהודי ומכאן אף נגזרו ייעודו, תכליתו וגורלו. דורות דורות שגדלו בעברם הרחוק מאד למציאות רוחנית של הכרת הבורא דרך חיים של "ואהבת לרעך כמוך" המשיכו להיכסף למהות הזו גם לאחר שנפלו מגדולתם וגלו מארצם. לכל אורך ההיסטוריה ליוו אותם בהיחבא ואחר כך גם בגלוי יחידי סגולה ששמרו על קשר קרוב תוך השתוות הצורה ממש עם הכוח העליון וניסו "להוריד" לכלל את המשנה, החכמה והפרקטיקה של חיבור עם הכוח העליון דרך החיבור והאהבה בין בני האדם – מאהבת הבריות לאהבת השם. אף שפעמים רבות זוהו המקובלים עם הדת הרי ששיטתם אינה דת כמו שאנו תופסים אותה היום, כי אם שיטה, דרך, בה ניתן לצעוד למי שחפץ ליבו ביציאה מהעולם הזה, מעצמו, לעולם הבא של שלמות, אהבת אדם ובורא.