בתנ"ך מסופר על מספר סוגים של אנשים שהיו להם סגולות מיוחדות המבדילות אותם מהקהל. היו אנשים כדוגמת אברהם ומשה שהיה להם קשר עם אלוהים. הם ניהלו איתו סוג של מערכת יחסים ישירה. הם פעלו לפי הוראותיו והיו בעצם צינור מידע המעביר את הוראות האלוהים לכל עם ישראל.
מנהיגים רוחניים מסוג אחר המתוארים בתנ"ך הם הנביאים. הם היו אנשים שקיבלו יכולת לחזות את שאמור העם לעבור ובכך היו מזהירים את מנהיגי האומה ואת העם לשנות את התנהגותם לדרך שאלוהים מבקש מהם לנהוג וכך יוכלו להימנע מצרות או לחלופין להצליח במעשיהם ובמטרותיהם.
במאה ה-3 בתקופת התלמוד הופיע מושג חדש כמישהו בעל יכולות החורגות מגדר הרגיל. האנשים הללו כונו מקובלים. מקובל הוגדר כאדם המתמחה בתורת הנסתר. אכן, ההבנה של הקהל הרחב מהו באמת מקובל ומה תפקידו הייתה לוטה בערפל, מה גם שהמקובלים עצמם נהגו להסתיר הן את עצמם והן את מהותה של חכמת הקבלה כתורת הנסתר ולמה בעצם היא משמשת בהתפתחות האדם והעם.
אפשר לחלק את התפתחות חכמת הקבלה ואת התנהגות המקובלים לשתי תקופות עיקריות. עד לפני כ-500 שנה חכמת הקבלה הייתה מוסתרת מהקהל. מתי מעט של אנשים עסקו בה. החכמה היית מועברת ממקובל אחד בדרך כלל לתלמיד אחד או שנים. יתרה מזו המקובלים היו מפרסמים תנאים שהיו כמעט בלתי אפשריים כך שרוב הציבור הבין שזה לא עבורו .עבור אלה שכן התעניינו היו מפחידים אותם ורק מעטים הצליחו לעבור את המחסומים ולהתחבר למקובל וללמוד ממנו.
השינוי ביחס ללימוד חכמת הקבלה התחיל כאמור לפני כחמש מאות שנה בצפת .לעיר הגיע אדם צעיר יחסית בן 36 בשם יצחק לוריא או הידוע בכינוי שקיבל אח"כ – "הארי הקדוש". הגעתו לעיר צפת שהייתה מוכרת אז כעיר של מקובלים שינתה בעצם את היחס לחכמת הקבלה ועל המטרה שלשמה היא נוצרה. בזמן קצר הבינו כל המקובלים בעיר שהתחיל עידן חדש בהתפתחות של חכמת הקבלה. האר"י חי בעיר בסך הכל שנתיים אבל מה שלימד הביא להתפתחות חכמת הקבלה הלוריאנית שהשפיעה אח"כ על כל דורות המקובלים שהגיעו אחריו כולל הבעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות.