החופש הגדול, אותם חודשיים בחודשים יולי אוגוסט בהם מושבתת מערכת החינוך, הזמן בו אז האחריות למילוי המוחות והללבות של ילדנו מוטלת על זוג הורים במקרה הטוב, או על הורה אחד כאשר המשפחה התפרקה. האחריות הזו הינה מטלה שכל הורה חרד ממנה כל שנה ושנה, שהרי זמן העבודה של ההורים אינו מסונכרן עם לוח הזמנים של מערכת החינוך, אלא הוא צריך להמשיך לעבוד את אותם עשר שעות בממוצע ביום ולא יכול להיות שם עבור הילדים שלו.
לפני שנים רבות המצב היה שונה ברוב המשפחות. רק הבעל היה עובד וחלק גדול מהאימהות עבדו במשרה חלקית או עסקו במקצוע ההוראה, וכך יכלו להשגיח על הילדים בתקופת החופש הגדול. היום בחלק מהמשפחות כמו אצל ערן שיוביץ, זה הפוך. יתרה מזו, מצב החברה איפשר לילדים כמעט בכל גיל להיות בחוץ ולשחק, המושג שכונה היה מוכר, כולם הכירו את כולם והדלתות היו פתוחות.
כיום החרדה המתלווה לקראת חודשי החופש הגדול מחייבת את ההורים לחפש פתרונות יצירתיים כיצד למלא עבור הילדים את הזמן הזה. יתרה מכך, מזג האוויר בשנים האחרונות נעשה כזה שהשמש שורפת ממש כל אחד שנמצא בחוץ. כשהייתי ילד יכולנו לבלות שעות בחוף הים ללא כל סכנה של קבלת כוויות מהשמש.
הזמן הרב הפנוי שיש לילדים בזמן החופש הגדול, לצד הפיתויים במערכת האינטרנט, מושך ילדים רבים " לבלות" שעות על גבי שעות מול מסך המחשב או מול הטלפון הסלולרי. עבור חלק מההורים זהו הפתרון היחיד עם כל הסיכונים הקשורים בכך.
הורים אחרים, בעיקר אלה שמצבם הכלכלי שפר עליהם, מנסים למלא את החופש הגדול בפעילויות חינוכיות כלשהן, ומלווה אותם תעשייה שלמה שמוכנה להציע לאותם הורים פתרונות כמו קייטנות, בית ספר של קיץ, ואינספור חוגים שונים ומשונים. מצד אחד זהו פתרון טוב, יחד עם זאת, חלק גדול מהמוסדות אינם נדרשים לעמוד בתקנים כלשהם ולהורים אין מושג מי הם האנשים המשגיחים על ילדיהם. בכל הבתים, מאלו המציעים שלל קייטנות ועד אלו שאינם שולחים את הילדים שלהם למסגרות קיץ, הילדים יבלו את רוב זמנם, בסופו של דבר, מול המסכים במהלך חודשי הקיץ הארוכים. טענותיהם המוצדקות של ההורים על התופעה הגורפת הזו נשארה בינתיים ללא מענה.